האם אנחנו הולכים לעבוד… או האם אנחנו הולכים לעבוד? השאלה הנצחית שמתחדשת כל בוקר…
מה מחכה לנו שם? אפשרויות רבות יכולות להתקיים במקום שמקבל אותנו כל יום: קריירה, חברות, מאמץ, אכזבה, עתיד, כעס, זמנים טובים או רעים, שעמום, תקווה…
העבודה עצמה מאפשרת לנו פרנסה, אופק כלכלי, התפתחות מקצועית, קיום מטרות ויצירת שאיפות, אבל היא גם מקור לתסכולים, אכזבות ואפילו טינה ואיבה…
כמקום בו מתכנסים אנשים בעלי מטרות, רקע, תרבות ואישיות שונים, מקום העבודה מאפשר אינטראקציה מגוונת ביותר, המולידה שיחות, מפגשים, יצרים ואי הבנות…
יחסים אלו מתרחשים, אם כן, במקום העבודה, שבו, ביסודו, אדם הולך לעבוד… בדרך זו, האינטראקציות הנובעות מכך משפיעות על העבודה, על ביצועיה ותוצאותיה. למעשה, מה שאנו עושים ואומרים בפומבי במקום העבודה ישפיע ישירות עלינו, על הסובבים אותנו וכתוצאה מכך על הביצועים והתוצאות של עבודתנו.
הבה ננתח, אם כן, כמה ביטויים ומילים שלא כל כך רצוי להגיד אותם בסביבת עבודה רגילה, ולהפך, יהיה זה מאוד נבון ואפילו בריא, להשתיק אותם:
ביטויים ומילים בין העובד למעסיקו:
"עסוק" – התשובה עם מילה הפשוטה הזו לשאלה: מה שלומך? שווה ערך לסגירת דלתות לכל אפשרות של קידום והמשכיות בעבודה. באוזני המעסיק, "עסוק" פירושו לעבוד בצורה לא יעילה, לא לתעדף משימות חשובות, לא לדעת לנהל את הזמן ובעיקר לדחות משימה או בקשה של הממונה עליך. מילים נרדפות ל"עסוק" יהיו "עייף", "משועמם" ועוד מילים כאלה.
"זה לא הוגן"-"ומי אתה שתגיד מה הוגן ומה לא? יכול להיות שהממונה תוהה, תוך כדי שהוא מסתכל על הפנים התמימות ובלתי בשלות שלי, אחרי שהגהתי את המילים ההרסניות האלה. במקום לקטר ולקשקש, עדיף , בנחישות, לברר את הסיבות להחלטה שהתקבלה, לצערי הרב, וללמוד.
"אני לא צריך לעשות את זה" –אחרי הביטוי הזה, מי שאמר אותו חייב להיות עם ימיו ספורים בחברה. המשימה המבוקשת עשויה שלא להיות מוגדרת בחוזה העבודה, אך כל עוד היא חוקית, אתית ובהתאם למטרות החברה, יש לעמוד מולה ולבצעה ברוח ובאחריות מיטבים. תמיד אפשר לדבר עם הבוס לאחר ביצוע המשימה.
ביטויים ומילים אצל העובד וחברו בעבודה:
"למה אתה ולא אני"? – זה ידוע שהחיים לא הוגנים והם בדרך כלל מביאים מעט שמחות ואכזבות מרובות, במיוחד במקום העבודה, אבל גם כשאנחנו מאוכזבים מההחלטה שהתקבלה, זה לא חברנו שצריך לתת לנו את התשובה. קרוב לוודאי, התשובה תימצא בתוכנו, ואם לא שם, אז נמשיך לחפש…
"זו אשמתך" – האם זו אשמתו או אשמתך? לא משנה מה קרה, בכל מקרה עלינו לקחת אחריות על חלקנו במשימה. בסופו של דבר, לאחר הערכה של מה שקרה, הכל יעלה ויוסקו מסקנות המקרה. האשמת מישהו אחר או הפיכתו לאחראי, היא סימפטום של חוסר ניסיון וחוסר בגרות, במקרה הטוב.
"אתה עצלן" – או משהו כזה… למה שנגיד את זה לעמית לעבודה? מי שם אותנו בתפקיד הזה של שופט ובורר מוסרי? בטוח שנצטער כמה שניות אחרי אמירת המילים האלה, לעצם אמירתן. הרבה יותר טוב להציע את העזרה והתמיכה שלנו, כדי שנוכל לסיים את המשימה, שללא ספק, בדרך כלשהי, גם נוגעת לנו.
משפטים שאסור לנו לחזור עליהם:
"אני לא יכול לעשות את זה" – אם קיבלתי משימה, זה בגלל שמישהו חשב שאני מסוגל לעשות אותה. זה יהיה קשה, אזדקק לעזרה, יהיה צורך להקשיב שוב לאינדיקציות ולהנחיות, אבל לבסוף אצליח להשיג זאת. הכחשת היכולת לעשות זאת מרמזת לא להאמין באפשרויות שלי ולגרום לסובבים אותי לפקפק בהן.
"אני לא אוהב את מה שאני עושה" – טוב, אז אל תעשה את זה ותנסה לשנות את מהות המשימה או הפונקציה. בטווח הארוך, אם תמשיך כך, דברים ישתבשו ויהיה שליליים, תהיה אווירה לא טובה בעבודה, עם הממונים ועם הקולגות, ואתה תפגע בעצמך. מספיק שאתה חושב על זה, כדי שבהמשך, תנסה לראות איזה שינוי חיובי ניתן לעשות.
"אין בעיה" – לומר ש"אין בעיה", זה לפשט את הדברים, עד כדי איבוד המשמעות והסיבה של המשימה בה אנו עוסקים. אם אנחנו יודעים לעשות את זה, זה בגלל שאנחנו ערוכים לזה ו/או שיש לנו מספיק ניסיון בזה. הדרך להתמודד עם הבעיה כמובן משתנה מנושא לנושא. אולי אנחנו יודעים איך לפתור את הבעיה, אבל באופן אבסולוטי, היא קיימת. אם אנחנו לא יודעים איך לפתור אותה, בואו נלמד איך. אם ה"בעיה" לא הייתה קיימת, היינו מיותרים. הבה נלמד, מהניסיון שלנו ושל אחרים, לקיים אינטראקציה עם הממונים עלינו, עמיתינו ועצמנו. ניצול מרבי של השעות הארוכות שאנו מבלים בעבודה יהיה תלוי במידה רבה בכך.